הדמיון שלנו לפעמים לא מספיק כדי להבין מה באמת קורה במוח כשאנחנו חווים טראומה. המוח, כמו בית בעל חדרים רבים, מתמודד עם האירוע דרך כמה דלתות פנימיות – כל אחת מהן אחראית על תגובה אחרת, כל אחת מנסה לשמור עלינו, אבל לא תמיד מצליחה להרגיע את הסערה. בואו נצא למסע בין החדרים הללו, להבין איך הגוף והמוח מתמודדים כשמשהו טראומטי חודר למרחב שלנו.
האמיגדלה:
חדר האזעקה הפנימי בפינה הראשונה של הבית, נמצאת האמיגדלה. זהו החדר שבו דולקות כל נורות האזהרה. דמיינו פעמון אזעקה שמתחיל לצלצל בעוצמה ברגע שיש תחושת סכנה באוויר. כשהאמיגדלה מזהה משהו מאיים, היא נדרכת מיד. זהו "הפעמון" שאחראי על תגובת הסטרס שלנו – מאיצה את פעימות הלב, מזינה את הגוף באנרגיה שמכינה אותנו לברוח או להילחם. אך כאשר מדובר בטראומה, הפעמון הזה ממשיך לצלצל גם הרבה אחרי שהאיום חלף, כאילו האזעקה לא יודעת להפסיק.
היפוקמפוס:
הארכיון המתפרק ממש מעבר למסדרון, נמצא החדר של ההיפוקמפוס, אותו מקום במוח שאחראי על זיכרון וסידור החוויות שלנו. בדרך כלל, ההיפוקמפוס הוא כמו ארכיון מסודר שבו כל זיכרון מתויג במקומו. אך בזמן טראומה, הארכיון הזה נכנס לכאוס. הניירות מתפזרים, התמונות נשברות, והזיכרונות נהיים קטועים. פתאום, זיכרון ברור יכול להפוך לפלאשבק פתאומי, והאירוע הטראומטי עלול לצוץ בצורה לא צפויה ולגרום לתחושות קשות. ההיפוקמפוס מנסה לשחזר את הסיפור, אבל כל מה שהוא מצליח להפיק הם פיסות מקוטעות, לעיתים מבלבלות.
האונה הקדמית:
חדר הקונטרול שהשתבש בחלקו הקדמי של המוח נמצא חדר הקונטרול – האונה הקדמית. זהו החדר שבו מתבצעות כל ההחלטות, שם אנחנו שוקלים, מתכננים, ופועלים מתוך שליטה. בזמן טראומה, החדר הזה מתחיל להתערער. כמו מרכז פיקוד שמשתתק כשהכבלים נחתכים, האונה הקדמית מתקשה לנהל את התגובות הרגשיות, ולפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים בצורה לא פרופורציונלית – בוכים ללא שליטה, מתפוצצים מזעם או פשוט לא מצליחים למצוא את המקום הבטוח בתוכנו.
המערכת הסימפתטית:
מנוע החירום ישנו חדר נוסף במעמקי המוח שמפעיל את מנגנון החירום שלנו – המערכת הסימפתטית. היא כמו מנוע שמופעל כדי לתת לגוף את כל האנרגיה הנחוצה להישרדות. היא מגבירה את הדופק, משחררת הורמונים שמחדירים לנו כוח, ומכינה את השרירים לפעולה. אנחנו מרגישים את המתח בגוף, הכוח לפרוץ קדימה, או לברוח כמה שיותר מהר. אבל כשהטראומה לא מרפה, המנוע הזה לא נכבה – הוא ממשיך לעבוד, אפילו כשאין שום סכנה מוחשית, ואנחנו נשארים מתוחים, מותשים, ולא מסוגלים להרפות.
השלכות הטראומה על הגוף והנפש:
הבית משתנה כאשר כל החדרים האלו פועלים בצורה כזו לאורך זמן, המוח והגוף שלנו משתנים. האמיגדלה, כמו פעמון שמסרב להפסיק לצלצל, הופכת לרגישה מדי. כל רחש קטן מעיר אותה, ומציף אותנו בתחושות חרדה גם כשאין סיבה. ההיפוקמפוס, לעומתה, מתקשה לשמור על זיכרונות מסודרים – הזמן כאילו מתבלבל, והאירוע הטראומטי הופך לנוכח תמידי במחשבות שלנו.
הבית הזה, המוח שלנו, יכול להפוך למקום מלא דריכות מתמדת, ולפעמים אפילו אנחנו לא יודעים איך לכבות את האורות, איך לעצור את הסערה. זהו מרחב שמתקשה לחזור לשלווה, גם כשאנחנו נמצאים בסביבה בטוחה.
טראומה היא לא רק מה שקרה – אלא מה שממשיך להדהד בתוכנו. המערכת העצבית שלנו מגיבה לטראומה בצורה שנועדה להגן עלינו, אבל לעיתים, ההגנה הזו נמשכת זמן רב מדי ומשאירה אותנו במצב של דריכות מתמדת. הגוף ממשיך לחיות את הטראומה גם כשאין סכנה ממשית בסביבה, והנפש מתקשה למצוא שוב את השקט.
האם יש דרך להחזיר את הבית לשלווה? הבית הזה, המוח והגוף שלנו, אולי חווה שיבוש, אבל כמו כל מבנה – יש לו יכולת לשקם את עצמו. עם הזמן, טיפול ותמיכה נכונה, ניתן ללמד את המערכת העצבית לחזור לאיזון, לכבות את האזעקות, ולסדר מחדש את הארכיון הפנימי.